דחיית הערעורים על בסיס ממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא ותוספת ראייתית

                                                                                                                 ע' 4007/06+1025/07

בית המשפט הצבאי לערעורים                                                                                  ע' 4007/06

באזור       יהודה       והשומרון                                                                                          ע' 1025/07

בפני  הרכב:      אל"ם אלי וולף              - אב"ד

אל"ם שלמה רביבו         - שופט

סא"ל נתנאל בנישו         - שופט

התובע הצבאי (המערער בתיק 4007/06 והמשיב 1025/07) (באמצעות ב"כ סרן שגיב ליכטמן)

נגד

ע"א ראוף מוצטפא יוסף חאמד ("עת'שה"), ת"ז 991625369 (המערער בתיק 1025/07 והמשיב בתיק 4007/06) (באמצעות ב"כ עו"ד בדר-אלדין אגברייה)

ערעורים על הכרעת דינו של ביהמ"ש הצבאי יהודה (בפני הרכב בראשות כב' השופט רס"ן יאיר תירוש וכבוד השופטים רס"ן דליה קאופמן ורס"ן מייקל בן-דוד)

בתיק מס' 2341/04 מתאריך 4.12.06

(הערעורים נדחו)

תאריך הישיבה: 13 בדצמבר 2006, כ"ב בכסלו התשס"ז.

נימוקי פסק דין

המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו :

ביום 23.1.07 דחינו את ערעורים הצדדים נגד הכרעת דינו של בימ"ש קמא. עתה מבקשים אנו לנמק פסק דיננו זה.

בפנינו עמדו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט קמא בתיק מס' 2341/04 בו הורשע המשיב (המערער בתיק 1025/07, להלן: המשיב) בחברות ובפעילות בהתאחדות בלתי מותרת ובנשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת (פרטי אישום 1 ו-2). משאר פרטי האישום שעסקו במספר מקרי גרימת מוות בכוונה, בניסיונות לגרימת מוות בכוונה ובחטיפה בנסיבות מחמירות זוכה המשיב (לגבי פרטים 3 ו-8 פה אחד, ובדעת רוב לגבי הפרטים 4-7, 9 ו-10).

פסק דינו של בית משפט קמא

את ההרשעה בחברות, פעילות ונשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת ביסס בית משפט קמא על אמרתו המשטרתית של העד מוסא חאמד. "דבר מה לחיזוק" מוגבר מצא בית המשפט באמרתו המשטרתית ובעדותו של המשיב, שאישר את חברותו עם העד ואת הנסיעות המשותפות לחו"ל, אשר הזכיר העד. כמו כן, הודה המשיב כי הוא אחראי על האזור האזרחי של רמאללה, אולם טען שזאת במסגרת ארגון הפת"ח ולא ארגון התנזים. הודאה זו בחלק מעובדות כתב האישום היוותה אף היא, לדעת בית משפט קמא, תוספת ראייתית.

בנוגע ליתר פרטי האישום, השאלה המרכזית שעלתה בפני בית משפט קמא הייתה מהו המשקל שיש לייחס לאמרותיהם המפלילות של שני עדי התביעה העיקריים, אכרם חאמד ואחיו ראפאת חאמד, במשטרה, על רקע טענת ההגנה כי הדברים נאמרו על רקע סכסוך אישי בינם ובין המשיב.

לאחר סקירה מקיפה של האמרות, העדויות והראיות השונות בתיק, קבע בית משפט קמא, בדעת רוב, כי הסכסוך בין המשיב לשני עדי התביעה הוכח מעבר לספק סביר. כמו כן, קבע בית המשפט כי הן האמרות המשטרתיות והן העדויות בבית המשפט של שני עדי התביעה כאחד הינן בלתי אמינות לחלוטין ואין לייחס להן משקל רב.